מה להגיד למישהו באבל
למישהו באבל לא צריך להגיד משהו חכם. מספיק משפט פשוט וכן: "אני כל כך מצטער", "אני חושב עליך", או "הוא היה אדם מיוחד". אחר כך מקשיבים. הימנעו מהסברים כמו "הוא במקום טוב יותר". הציעו עזרה מוחשית במקום "תגיד אם צריך משהו". והכי חשוב: המשיכו להתקשר גם אחרי השבעה.
למה כל כך קשה למצוא מילים
מול אדם באבל, רבים פשוט קופאים. מפחדים להגיד משהו לא נכון. מפחדים להזכיר את המת ולגרום לבכי. ולכן לפעמים לא אומרים כלום, או לא מגיעים בכלל.
השתיקה הזו כואבת יותר מכל משפט מגושם. אדם באבל זוכר מי הגיע ומי התקשר. הוא זוכר גם מי נעלם.
כדאי לזכור שאי אפשר "לתקן" אבל. אין משפט שיוריד את הכאב. התפקיד שלכם הוא לא לפתור, אלא להיות שם. NHS מזכיר שלאבל יש הרבה פנים: הלם, עצב, עייפות, כעס ואשמה[1]. אין דרך אחת נכונה להרגיש. לכן גם אין משפט אחד נכון לכולם.
משפטים פשוטים שעוזרים
המשפטים הטובים ביותר קצרים. הם מכירים בכאב ולא מנסים להסביר אותו.
- "אני כל כך מצטערת על אמא שלך."
- "אין לי מילים. אני פה."
- "אני חושב עליכם כל הזמן."
- "הוא היה אדם מיוחד. אני זוכר את..."
- "את לא צריכה לענות לי. רק רציתי שתדעי שאני כאן."
- "מותר לך להרגיש כל מה שאת מרגישה."
- "אני מתגעגע אליה גם."
זיכרון אישי שווה זהב. "אני זוכרת איך אבא שלך תמיד שאל על הלימודים שלי." משפט כזה מזכיר לאבל שאהוב שלו נגע גם באחרים.
אל תפחדו לומר את השם. אנשים רבים באבל רוצים לשמוע את שם המת. השתיקה סביבו מרגישה כמו מחיקה.
משפטים שכדאי להימנע מהם, ומה לומר במקומם
רוב המשפטים המזיקים נאמרים מאהבה. הבעיה היא שהם מקטינים את הכאב או ממהרים לסגור אותו. הנה כמה זוגות:
- במקום "הוא במקום טוב יותר", אמרו "אני יודע כמה חסר לך." לא כל אחד מאמין במקום כזה. וגם מי שמאמין, רוצה אותו כאן.
- במקום "אני יודעת בדיוק מה את מרגישה", אמרו "אני לא יכולה לדמיין כמה קשה לך." כל אבל שונה, גם אם גם אתם איבדתם הורה.
- במקום "לפחות הוא לא סבל" או "לפחות הוא חי חיים ארוכים", אמרו "שמונים שנה זה לא מספיק כשאוהבים." כל משפט שמתחיל ב"לפחות" מקטין.
- במקום "תהיה חזק", אמרו "מותר לך להתפרק." אבל זה לא מבחן כוח.
- במקום "הזמן מרפא", אמרו "אני אהיה פה גם בעוד חודש." ההבטחה להישאר עוזרת יותר מתחזית.
- במקום "הכל קורה לטובה", פשוט שתקו והחזיקו יד.
ואם בכל זאת פלטתם משפט לא מוצלח? זה קורה. אפשר לחזור ולומר: "מה שאמרתי קודם לא יצא טוב. אני פשוט מצטער מאוד."
בניחום אבלים: איך מתנהגים בבית האבלים
ניחום אבלים בשבעה הוא מנהג יהודי עתיק, ורוב הישראלים מכירים אותו. גם מי שלא דתי מגיע לבית האבלים. עדיין, הרבה אנשים לא בטוחים מה עושים שם.
כמה דברים שכדאי לדעת:
- לא חייבים לפתוח בדיבור. לפי המסורת, המנחמים מחכים שהאבל יפתח. אפשר פשוט לשבת לידו בשקט.
- לתת לאבל להוביל. אם הוא רוצה לספר על המת, הקשיבו. אם הוא מדבר על כדורגל, דברו על כדורגל.
- לא להאריך. ביקור קצר מספיק. האבלים עייפים, ויש עוד אנשים שבאים.
- בפרידה. במשפחות מסורתיות נוהגים לומר "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". בישראל שומעים גם "שלא תדעו עוד צער". אפשר גם פשוט "אני כאן בשבילכם".
- אוכל. הבאת אוכל מוכן היא עזרה מוכרת ומוערכת. כדאי לבדוק מראש עם מי שמתאם, כדי שלא יגיעו עשר עוגות.
משפחות לא יהודיות, או משפחות שבחרו דרך אחרת, מתאבלות במנהגים משלהן. אם אינכם יודעים, שאלו אדם קרוב למשפחה. השאלה עצמה מראה כבוד.
מה לכתוב בהודעה או בכרטיס
לפעמים אי אפשר להגיע. הודעה כתובה היא דרך טובה להראות שאתם שם. היא גם מאפשרת לאבל לקרוא אותה כשהוא מוכן.
הודעה טובה בנויה משלושה חלקים קצרים:
- הכרה באובדן. "שמעתי על אבא שלך, ואני מאוד מצטערת."
- מילה עליו או עליכם. "תמיד אהבתי את הצחוק שלו." או "אני יודעת כמה הייתם קרובים."
- בלי דרישה לענות. "לא צריך לענות. אני חושבת עליך."
הימנעו מאימוג'י בודד במקום מילים. הימנעו גם משאלות כמו "ממה הוא מת?". הפרטים שייכים למשפחה, והיא תספר אם תרצה.
בקבוצת וואטסאפ גדולה, "משתתפים בצערכם" זה בסדר. אבל אם אתם קרובים, שלחו גם הודעה אישית. היא נקראת אחרת. ואם לא ידעתם בזמן, ושמעתם רק אחרי חודש? כתבו בכל זאת. "רק עכשיו שמעתי, ואני מצטער מאוד" עדיף בהרבה על שתיקה.
עזרה מוחשית במקום "תגיד אם צריך"
"תגיד לי אם צריך משהו" נשמע נדיב. אבל אדם באבל כמעט אף פעם לא יתקשר לבקש. הוא עייף, מבולבל, ולא רוצה להטריח.
עדיף להציע משהו מסוים, עם זמן:
- "אני מביאה ארוחת ערב ביום שלישי. אתם אוכלים בשר?"
- "אני אוסף את הילדים מהגן ביום ראשון."
- "אני בא מחר בעשר להוציא את הכלב."
- "אני יכולה לעזור עם הטפסים של הביטוח, אם תרצה."
- "אני הולך לסופר. תשלח לי רשימה."
שאלה סגורה קלה יותר לענות. "כן" או "לא" לא דורשים כוח.
NHS ממליץ לאנשים באבל לא לנסות לעשות הכל בבת אחת[1]. עזרה בדברים הקטנים מאפשרת בדיוק את זה.
אבל אצל מבוגרים שאיבדו בן או בת זוג
אלמן או אלמנה אחרי חמישים שנות נישואים מאבדים יותר מאדם. הם מאבדים את מי שאכלו איתו ארוחת בוקר כל יום. את מי שהחזיק את הזיכרונות המשותפים. לפעמים גם את מי שטיפל בכסף, בנהיגה או בתרופות.
מה עוזר במיוחד:
- שיחה קבועה. טלפון באותה שעה, כמה פעמים בשבוע. הקביעות היא חלק מהנחמה.
- ארוחות משותפות. לאכול לבד אחרי עשרות שנים זה קשה במיוחד. הזמינו לארוחת שישי.
- עזרה בדברים החדשים. חשבונות, בנק, ביטוח לאומי. בלי לקחת שליטה, רק להסביר ולעזור.
- להזכיר את בן הזוג. "איך הוא היה מגיב על זה?" מותר לצחוק יחד על זיכרון.
- לשים לב לבדידות. הבית השקט אחרי השבעה הוא לרוב השלב הקשה ביותר. ראו גם את המדריך על בדידות של הורה מבוגר.
מודל "התהליך הכפול" עוזר להבין למה גם הפסקות חשובות[2]. לפי המודל, האבל נע בין התמודדות עם הכאב לבין התמודדות עם החיים החדשים. לכן טיול קצר, סרט או שיחה על נכדים הם לא "בריחה". הם חלק בריא מהדרך.
כשהמוות היה פתאומי או קשה במיוחד
יש אובדנים שקשה עוד יותר לגעת בהם. מוות פתאומי, תאונה, התאבדות, מות ילד. גם אובדן במלחמה או בפיגוע, שמוכר לצערנו למשפחות רבות בישראל.
במצבים כאלה, כמה כללים חשובים במיוחד:
- לא לשאול "איך זה קרה?" הסקרנות טבעית, אבל היא מכבידה. מי שירצה לספר, יספר.
- לא לחפש אשמים. "למה לא שמו לב?" או "איך נתנו לו לנסוע?" מוסיפים אשמה למי שכבר מאשים את עצמו.
- להכיר בהלם. "אני לא מאמינה שזה קרה" הוא משפט כן ומתאים.
- לא לשתף בפרטים ברשתות. תנו למשפחה להחליט מה מספרים ומתי.
- להישאר זמן ארוך. אבל אחרי מוות פתאומי נמשך לעתים זמן רב, וגם הצורך בתמיכה.
אחרי התאבדות, משפחות רבות נתקלות בשתיקה סביבן. אמרו את השם, ודברו על החיים של מי שנפטר, לא רק על המוות.
להמשיך להיות שם אחרי הלוויה והשבעה
בשבוע הראשון הבית מלא. אחרי שבועיים הטלפון כבר שקט יותר. אחרי חודשיים, רוב האנשים חזרו לחיים שלהם. האבל לא.
כמה דרכים להמשיך להיות שם:
- רשמו ביומן תזכורת להתקשר בעוד חודש, ובעוד שלושה.
- זכרו תאריכים: יום הולדת של המת, החג הראשון, יום השנה. ראו את המדריך על יום השנה למוות.
- הזמינו לפעילות רגילה. "אנחנו יוצאים להליכה בשבת. בואי, אם בא לך."
- אל תיעלבו מסירוב. הזמינו שוב בפעם הבאה.
רוב האנשים מוצאים לאט דרך לחיות עם האובדן. אצל חלק מהאנשים האבל נשאר עז ומשתק במשך זמן רב. ארגון הבריאות העולמי מכיר מצב כזה בשם "הפרעת אבל ממושך"[3]. סקירה רפואית מתארת אותו ומציינת שיש עזרה מקצועית שמתאימה לו[4]. רק רופא או איש מקצוע יכולים לבדוק את זה. אם אתם מודאגים, אפשר להציע בעדינות: "אולי נקבע תור לרופאת המשפחה? אני אבוא איתך."
אם האבל אומר שהוא לא רוצה לחיות, או שאין טעם, התייחסו לזה ברצינות באותו יום. בער"ן עונים בכל שעה במספר 1201[5]. אם יש סכנה מיידית לחיים, התקשרו למד"א ב-101.
אם המשפחה ליוותה אדם בסוף חייו, אפשר לקרוא איך James מתאים את הדיבור שלו במצבים של מחלה קשה וסוף חיים.
שאלות נפוצות
מה אומרים לאדם באבל כשאין מילים?
אפשר לומר בדיוק את זה: "אין לי מילים, אבל אני פה." אחר כך פשוט לשבת ולהקשיב. נוכחות שקטה עוזרת יותר ממשפט חכם.
מה כותבים בהודעת תנחומים בוואטסאפ?
משפט על האובדן, מילה חמה על המת או על הקשר שלכם, ו"לא צריך לענות". למשל: "שמעתי על אמא שלך. היא תמיד קיבלה אותי בחום. אני חושבת עליך."
האם להזכיר את המת בשיחה?
כן, ברוב המקרים. אנשים באבל רוצים לשמוע את השם ואת הזיכרונות. אם האבל משנה נושא, לכו איתו. הוא יודע מה הוא צריך באותו רגע.
כמה זמן אחרי הלוויה עוד מתאים להתקשר?
תמיד. הודעה אחרי חודש או אחרי חצי שנה מרגשת במיוחד, כי רוב האנשים כבר הפסיקו. "חשבתי עליך היום" מתאים בכל זמן.
מה עושים אם אמרתי משהו פוגע?
מודים בפשטות ומתנצלים. "מה שאמרתי לא יצא טוב, ואני מצטער." אין צורך בהסבר ארוך. ההתנצלות מראה שאכפת לכם.
James הוא בינה מלאכותית, לא רופא. בשאלות על תרופות וטיפול פנו לרופא או לרוקח.
מקורות
- Get help with grief after bereavement or loss — NHS
- Stroebe M et al. 1999. The dual process model of coping with bereavement: rationale and description — Death Stud — PubMed
- ICD-11 (includes 6B42 Prolonged grief disorder) — World Health Organization
- Simon NM et al. 2024. Prolonged Grief Disorder — N Engl J Med — PubMed
- ער"ן – עזרה ראשונה נפשית — עמותת ער"ן