יום השנה למוות: איך להתמודד עם האזכרה
יום השנה למוות מחזיר הרבה כאב, גם כשנדמה שהיה קל יותר. זה טבעי. מה שעוזר הוא לתכנן את היום מראש: מי יהיה איתכם, מה תעשו, ומה תעשו אחר כך. אפשר לבחור טקס מסורתי, מפגש משפחתי או משהו אישי ושקט. אם הכאב לא מרפה במשך זמן רב, פנו לרופא המשפחה.
למה התאריך הזה כל כך כבד
הרבה אנשים מופתעים מעצמם. חודשים עברו, החיים חזרו למסלול, ופתאום שבוע לפני התאריך הכל חוזר. עצב, עייפות, עצבנות, קשיי שינה. לפעמים הגוף זוכר לפני שהראש שם לב.
זה לא אומר שמשהו השתבש. שירות הבריאות הבריטי NHS מתאר רגשות של אבל שמופיעים בפתאומיות, גם אחרי זמן[1]. הוא מזכיר שאין דרך נכונה או לא נכונה להרגיש.
יש גם הסבר מועיל מהמחקר. "מודל התהליך הכפול" מתאר אבל כתנועה הלוך ושוב[2]. לפעמים פונים אל הכאב: נזכרים, בוכים, מתגעגעים. לפעמים פונים אל החיים: עבודה, ילדים, סידורים. לפי המודל, גם ההפסקות מהכאב הן חלק בריא מההתמודדות.
יום השנה הוא רגע שבו הכאב מקבל מקום ברור. במובן מסוים, זו הזדמנות. יש תאריך, ויש רשות להתגעגע בקול.
האזכרה במסורת היהודית, בקצרה
בישראל, האבל מקבל מסגרת ברורה. גם מי שאינו דתי מכיר את השלבים.
- שבעה. שבעת הימים הראשונים אחרי הלוויה. המשפחה נשארת בבית, ואנשים באים לנחם.
- ניחום אבלים. הביקור בבית האבלים. באים, יושבים, מקשיבים. לא חייבים להגיד הרבה.
- שלושים. שלושים יום מהקבורה. משפחות רבות עולות לקבר ונפגשות.
- האזכרה ביום השנה. מקובל לעלות לקבר, לומר קדיש ולקרוא תהילים. משפחות רבות מדליקות נר נשמה בבית.
- יארצייט. זה השם ביידיש ליום השנה. במשפחות מסורתיות מציינים אותו לפי התאריך העברי, כל שנה.
גילוי המצבה מתקיים בזמנים שונים, לפי המנהג של כל משפחה וקהילה. לכן כדאי לשאול ולא להניח.
משפחות מעדות ומקהילות שונות נוהגות קצת אחרת. גם בני דתות אחרות בישראל מציינים יום שנה במנהגים משלהם. אין צורה אחת נכונה.
דרכים חילוניות ואישיות לציין את היום
לא כל אחד מרגיש בבית בבית הקברות או בבית הכנסת. וזה בסדר גמור. גם יום שנה בלי טקס דתי הוא יום שנה.
רעיונות שמשפחות בוחרות:
- ערב סיפורים. כל אחד מביא זיכרון אחד. מצחיק, מרגש או קטן.
- האוכל שלו. מבשלים את המתכון שלה, או הולכים למסעדה שהוא אהב.
- המוזיקה. שומעים יחד את השירים שאהבה.
- מקום משמעותי. טיול לחוף, לפארק או לשכונה שבה גדל.
- תרומה או התנדבות. למטרה שהייתה חשובה לו.
- כתיבה. מכתב אליו, או כמה שורות במחברת.
- שקט. יום חופש מהעבודה, בלי תוכנית.
אפשר גם לשלב. בבוקר עלייה לקבר, ובערב ארוחה משפחתית עם סיפורים. מה שחשוב הוא שזה ירגיש נכון לכם.
לתכנן את היום מראש
הימים שלפני התאריך הם לפעמים קשים יותר מהיום עצמו. תכנון מוריד חלק מהמתח.
שאלות שכדאי לשאול כמה שבועות לפני:
- איפה אני רוצה להיות? בבית, בקבר, עם המשפחה, לבד?
- עם מי? מי מבין אותי, ובנוכחות של מי אני יכול לבכות?
- מה עם העבודה? אפשר לבקש יום חופש, או לפחות יום קל.
- מה אעשה אחרי? תוכנית לשעות שאחרי הטקס. ארוחה, הליכה, שיחה.
- מה אם לא אוכל? תוכנית גיבוי. "אם יהיה לי קשה, אצא מוקדם."
אם יש כמה אחים, כדאי לדבר מראש. אחד רוצה טקס גדול, השנייה רוצה שקט. אפשר לכבד את שניהם: עלייה משותפת לקבר, וכל אחד מציין גם בדרכו.
ומה עם מי שגר רחוק, בעיר אחרת או בחו"ל? אפשר לחבר אותו בשיחת וידאו לטקס או לארוחה. אפשר לבקש ממנו לשלוח מראש זיכרון כתוב, שיקראו בקול. כך גם מי שלא נמצא פיזית מרגיש חלק מהיום.
השנה הראשונה: פעמים ראשונות
השנה הראשונה מלאה ברגעים "בפעם הראשונה בלעדיו". ראש השנה הראשון. ליל הסדר הראשון. יום ההולדת שלו. יום הנישואין. אפילו החופש הגדול.
כל אחד מהם יכול להרגיש כמו יום שנה קטן. כדאי לדעת את זה מראש, כדי לא להיות מופתעים.
מה עוזר בחגים:
- לשנות משהו קטן. מקום אחר ליד השולחן, או חג אצל קרוב אחר.
- לתת מקום לזיכרון. נר דולק, או רגע שקט לפני הקידוש.
- להרשות לעצמכם לצאת מוקדם.
- לא להעמיד פנים שהכל רגיל, אם זה לא.
יום השנה הראשון סוגר את המעגל הזה. במסורת היהודית, השנה הראשונה היא גם שנת אבלות מוגדרת. רבים נמנעים בה משמחות גדולות, וחלקם אומרים קדיש באופן קבוע. משפחות חילוניות לא תמיד שומרות על המנהגים האלה, וזו בחירה לגיטימית. אבל לרבים, גם השנים הבאות כואבות. אין "תאריך תפוגה" לגעגוע.
ללוות הורה ביום השנה של בן או בת הזוג
מבוגרים שאיבדו בן זוג אחרי עשרות שנים חווים את יום השנה באופן מיוחד. התאריך מזכיר לא רק את המוות, אלא את כל החיים המשותפים.
כמה דרכים לעזור:
- להתקשר כמה ימים לפני. "יום השנה של אבא מתקרב. איך את מרגישה עם זה?"
- לשאול מה היא רוצה. לא להחליט בשבילה על הטקס.
- לעזור בדברים המעשיים. הסעה לבית הקברות, תיאום עם המשפחה, הזמנת קרובים.
- להישאר אחרי. הערב שאחרי האזכרה הוא לרוב הקשה ביותר. כולם הלכו, והבית שוב שקט.
- להזכיר את השם. הרבה אלמנות ואלמנים רוצים לשמוע את שם בן הזוג. השתיקה מכאיבה יותר.
אם ההורה גר לבד, שווה לבדוק את השבועות שאחרי. בדידות ואבל הולכים לעתים יחד. ראו גם את המדריך על בדידות של הורה מבוגר.
ואם אתם רוצים לדעת מה לומר באותו יום, יש לנו מדריך על מה להגיד למישהו באבל.
ביום עצמו: כשהגל מגיע
גם עם תכנון טוב, היום עצמו לא צפוי. יש מי שמרגישים רוגע מפתיע. ויש מי שמתפרקים דווקא ברגע קטן, בסופרמרקט או ברמזור.
מה אפשר לעשות כשהגל מגיע:
- לעצור. לשבת, לנשום לאט, לתת לדמעות לבוא.
- לקרוא לזה בשם. "זה יום השנה, ולכן קשה לי." ההסבר הפשוט מוריד חלק מהבהלה.
- להתקשר למישהו אחד. לא צריך שיחה ארוכה. "אני חושבת עליו היום" מספיק.
- לזוז. הליכה קצרה, מקלחת, כוס תה. הגוף צריך משהו פשוט לעשות.
- לאכול ולשתות. ביום כזה קל לשכוח, ורעב מחמיר כל רגש.
ואם לא בכיתם בכלל, גם זה בסדר. אין מדד לאהבה בכמות הדמעות. יש אנשים שמתגעגעים בשקט, ויש שמתגעגעים בצחוק על זיכרון משותף.
ילדים ונכדים ביום השנה
ילדים מרגישים את המתח בבית, גם אם לא מספרים להם. עדיף להסביר בפשטות מה קורה. "היום מלאה שנה מאז שסבתא נפטרה. אנחנו עצובים, ונזכור אותה יחד."
אפשר לתת לילדים תפקיד קטן. לצייר ציור לסבתא. לבחור שיר שהיא אהבה. להדליק את הנר יחד עם מבוגר. תפקיד נותן להם מקום, ולא משאיר אותם בצד.
שאלו אם הם רוצים לבוא לבית הקברות. ילד שמפחד לא חייב לבוא. ילד שרוצה לבוא כדאי להכין מראש: מה יראה, כמה זמן זה ייקח, ומה עושים שם.
ילדים מתאבלים בגלים קצרים. הם יכולים לבכות ודקה אחר כך לבקש לשחק. זה לא אומר שלא אכפת להם. ככה ילדים מתמודדים.
מתי האבל צריך עזרה מקצועית
רוב האנשים מוצאים דרך לחיות עם האובדן. הכאב לא נעלם, אבל הוא משתנה ונהיה פחות חד.
אצל חלק מהאנשים זה לא קורה. הגעגוע נשאר עז ומשתק, וקשה לתפקד. ארגון הבריאות העולמי כולל בסיווג הרפואי שלו מצב שנקרא "הפרעת אבל ממושך"[3]. מחקר קליני מתאר מצב דומה, "אבל מסובך", ומתאר דרכים מקצועיות לעזור בו[4]. רק רופא או איש מקצוע בבריאות הנפש יכולים לבדוק ולקבוע אם זה המצב. זה לא משהו שמאבחנים לבד או במשפחה.
כדאי לפנות לרופא המשפחה אם:
- מצב רוח ירוד נמשך יותר משבועיים, או מחמיר[1].
- קשה לעבוד, לאכול, לישון או לצאת מהבית במשך תקופה ארוכה.
- הכל מרגיש חסר טעם.
- יש שימוש גובר באלכוהול כדי להירדם או לשכוח.
אם מישהו מדבר על כך שהוא לא רוצה לחיות, התייחסו לזה ברצינות באותו יום. בער"ן עונים בכל שעה במספר 1201[5]. אם יש סכנה מיידית לחיים, התקשרו למד"א ב-101.
יש אנשים שנעזרים בשיחה, גם בלי משבר. James יודע לא לפתוח בברכה עליזה ביום שנה קשה, אם המשפחה סיפרה לו על התאריך. הוא לא מטפל ולא רופא. אפשר לקרוא איך James מתנהג במצב רוח ירוד.
שאלות נפוצות
מתי עושים אזכרה, לפי התאריך העברי או הלועזי?
במסורת היהודית מציינים לפי התאריך העברי של הפטירה. משפחות רבות, במיוחד חילוניות, בוחרות בתאריך הלועזי או ביום שנוח לכולם להגיע. ההחלטה היא של המשפחה.
האם חייבים לעלות לקבר ביום השנה?
לא. זה מנהג נפוץ ומשמעותי לרבים, אבל לא חובה. יש מי שמציינים בבית, בטיול או בארוחה משפחתית. אפשר גם לעלות לקבר ביום אחר, כשמרגישים מוכנים.
מה מביאים לאזכרה?
במסורת היהודית מקובל להניח אבן קטנה על המצבה. יש משפחות שמביאות פרחים, אוכל לכיבוד אחרי הטקס, או תמונות. אם אינכם בטוחים, שאלו את המשפחה מה נהוג אצלה.
למה יום השנה השני קשה לפעמים יותר מהראשון?
בשנה הראשונה רבים מסביב מתעניינים ומתקשרים. בשנה השנייה העולם כבר המשיך, והאבל נשאר. זו תחושה מוכרת. כדאי לבקש מראש מחברים קרובים להיות שם גם השנה.
כמה זמן נמשך אבל?
אין משך קבוע. הכאב בדרך כלל משתנה ונהיה פחות חד, אבל געגוע יכול להישאר שנים. אם הכאב משתק ולא מרפה לאורך זמן, רופא או איש מקצוע יכולים לבדוק אם נדרשת עזרה.
זה בסדר לצחוק באזכרה?
כן. סיפור מצחיק על מי שנפטר הוא גם דרך לזכור אותו. לפעמים הצחוק המשותף הוא הרגע הכי חם ביום. צחוק ובכי יכולים לבוא באותה שעה.
James הוא בינה מלאכותית, לא רופא. בשאלות על תרופות וטיפול פנו לרופא או לרוקח.
מקורות
- Get help with grief after bereavement or loss — NHS
- Stroebe M et al. 1999. The dual process model of coping with bereavement: rationale and description — Death Stud — PubMed
- ICD-11 (includes 6B42 Prolonged grief disorder) — World Health Organization
- Shear MK 2015. Clinical practice. Complicated grief — N Engl J Med — PubMed
- ער"ן – עזרה ראשונה נפשית — עמותת ער"ן